כאב

“את נמצאת בשלב בו את חווה את כל החוויות שדרכן עברת עד עכשיו בתהליך המדיטציה שלך”, כך מסביר לי ויוקננדה, נשען מולי בנוחיות על משענת כסא הקש שלו, שמוצב מול זה שלי במרחק נאות לישיבה מול נזיר, בגינה שבה הוא מקבל את היוגים לראיון היומי. “הכאב שאת מדווחת לי עליו, מרגיש כאילו את יושבת על סלע חד, נכון?”. אני מהנהנת בנמרצות. בדיוק כמו לשבת על סלע חד מאד שחותך לי את התחת מכל הכוונים. איך הוא יודע??? 

הוא מקפל את קצה הגלימה הכתומה שלו בקפדנות לתוך כף היד שלו, וממשיך: “הכאב הזה הוא חלק ממחזוריות החוויות, וכדי שהמחזוריות הזו תסתיים והתהליך יוכל להתקדם, את חייבת לעבור דרכו. כשהכאב יגיע שוב, תמשיכי לשבת עד שהוא יעבור. אם תקומי לפני שהוא עובר, הוא ימשיך לחזור בכל ישיבה”.

טוב.

הישיבה הבאה שלי מתחילה בשבע בערב. בדרך כלל בשמונה אני מסיימת לשבת, מדלגת על שעות המדיטציה הבאות והולכת לישון. הכאבים מופיעים הפעם אחרי עשרים דקות, ואני נזכרת בעוד משהו שהוא אמר: ” אל תתני לכאב להיתפס בהכרה שלך” (זה כמו לא להגיב, אני אומרת לעצמי. לזכור לספר על זה לרחל) “נסי להתייחס לכאב בשוויון נפש, כמו כל תופעה אחרת שתעברי דרכה. אם תאבקי איתו, תכנסי למלכוד שלא תצליחי להשתחרר ממנו, והתהליך לא יוכל להתקדם”. אני מנסה להיות שוות נפש, אבל כואב לי נורא.  “כאב, כאב” אני מציינת, כמו שצריך לציין כל תופעה,תחושה, ראיה, שמיעה או מחשבה. “כאב!, כאב!!!!!!!!” אני מנסה להפריד אותו מההכרה שלי, אלוהים יודע מה זה אומר. “אתה רק כאב, ואתה לא תצליח להשתלט עלי” . מציצה מידי פעם בשעון. עוד מעט נגמרת שעה. כמה זמן זה כבר יכול לקחת?

שלוש שעות.

שבמהלכן אני יושבת בתוך ענן הכאב שהיה פעם הגוף שלי, מפחדת לזוז ולא מעיזה לקום. אם זה יחזור בישיבה הבאה אני לא אוכל לעמוד בזה שוב. זה כואב בטרוף, בייחוד באזור הרגליים, כמו הכאבים שהיו לי בגיל ההתבגרות, אלו שבגללם הייתי מתעוררת בבכי. ענן של כאב שהופך את כל הגוף שלי לעיסה חשופת בשר. אלוהים!!!!

בעשר ועשרים נדמה לי שיש ירידה קלה ברמת הכאב. שניה אחרי, הגוף שלי נדחף מעצמו קדימה ומתקפל. אני לא מחכה לרמזים נוספים, ומתחילה בהתארגנות לקימה. על הרגליים אין מה לסמוך . אני מזיזה אותן קדימה, נשענת על הידיים ודוחפת את עצמי להתרוממות. הרגליים  (אלו לא הרגליים שלי!) קורסות תחתי בזמן שאני מנסה להתיישר. אני גוררת אותן לאורך אולם המדיטציה הריק כדי לכבות את הנרות שמול פסל הבודהא המוזהב, גוררת את עצמי לאורך השביל בדרך חזרה לחדר. כל החדרים מסביב חשוכים ושקטים, אור הירח מעניק אווירה סהרורית לשביל הריק מיוגים הפוסעים באיטיות, “הרמה-דחיפה-הורדה”, מורכני ראש. אני לבד על השביל, פוסעת בהליכה ברווזית ובגוף נוקשה ומלא באנרגיות, הלב שלי משתולל מרוב אושר ואין לי מושג למה.

עשר דקות אחרי התחלת ישיבת הבוקר, הסקרנות שלי מתחלפת לבהלה כשאני מזהה את ענן הכאב מתקרב שוב לתפוס את מקומו בתוך הגוף שלי. הוא נשאר איתי למשך השעות הקרובות, ואני תופסת את עומק המלכוד. אני לא אוכל לעמוד בזה יותר. אולי עדיף להפסיק הכל, רק שלא יבוא שוב. 

הראיון היומי נותן לי תרוץ לגיטימי לקום, ואני גוררת את עצמי לגינה, לדווח לו על הכישלון שלי.

ויוקננדה דווקא נראה מרוצה. “הכאב מחדד את המודעות ומטהר אותה” הוא אומר בזמן שאני תולה בו מבט עגום ומוסיף “המורה שלי נוהג להגיד:

“More important than making the pain disappear is to know its nature”

ואז פתאום משהו בי נפתח.

מה שקורה אחר-כך נשאר מסתורין עבורי. אני מתיישבת למדיטציה והכאב מגיע מיד, אבל הפעם אני מוצאת את עצמי מסוקרנת לגביו. הוא משתנה מרגע לרגע, מכאב חד לשורף, ללוחץ בנקודות שונות ושוב חד. זה עדיין כואב מאד אבל החוויה יותר מסקרנת מאשר כואבת. בשלב מסוים אני מגלה להפתעתי עד כמה אני נהנית להרגיש את התחושה הזאת, שהשם כאב כבר לא כל-כך מתאים לה.

בישיבה הבאה הוא כבר לא מופיע.

לעזוב הכל

“בשלב הזה את כבר מסוגלת לעקוב אחרי הנשימה שלך לכל האורך שלה, ולא רק לראות את ההתחלה, האמצע והסוף. את צריכה להישאר ממש צמודה אליה” הוא שם יד אחת על גבי השניה, כדי להמחיש לי עד כמה צמודה אני צריכה להיות, “לעקוב אחריה בכל חלקיק שניה, להכיר כל פרט שבה, להיות לגמרי איתה עד שכל השאר יעלם”.

בלהתרכז אני דווקא טובה. אני מסדרת את כרית המדיטציה, שמה מולי את השעון, טישו, מים, מחברת ועט בשלוף. מכוונת את הזווית של המאוורר כדי שהרוח תגיע אלי בדיוק, מורידה מסביבי את הכילה ומתיישבת זקופה ונחושה, עוצמת את העיניים ונצמדת עם תשומת הלב שלי לנשימה, בריכוז, בעקביות, בלי לוותר לרגע מלווה אותה עם העיניים שלי, עם הכוונה שלי. יחד עם הנשימה שלי נשאר הכל. הרעשים, המחשבות, התחושות הגופניות. אבל אני לא מוותרת. אני מסתערת על המשימה הזאת בכל ישיבה מחדש, חייבת להצליח, זה חייב לקרות.

אני מתעוררת בבוקר למחרת עם תחושה מוזרה, שוכבת במיטה עם עיניים עצומות ומרגישה שהכוחות שלי נסחטו ממני, שאין לי כוח לחיות, שלא לדבר על להתיישב במיטה. אני נוזלת אל הרצפה ותומכת את עצמי בקירות כדי להגיע לשירותים. הגוף שלי רוצה לשכב על הרצפה ולא לקום לעולם. הידיים בקושי מצליחות להתרומם, באיטיות,  כדי לשטוף את הפנים. אני מציצה אל עצמי במראה ומיד משפילה מבט. אפילו להסתכל על עצמי מרגיש מעייף. 

אחרי נצח אני מצליחה להגיע לאולם המדיטציות ולהתיישב על הכרית. בגוף נפול ורפוי, הסנטר כמעט נוגע בחזה והגב מקומר לגמרי, זו התנוחה הכי קרובה לישיבה בה אני מצליחה להחזיק את עצמי בלי לגלוש לשכיבה. בעיניים עצומות ומתוך רפיון כנוע, כמעט אפאטי,  אני נשענת על הנשימה שלי שקורית לה מעצמה, שהולכת ותופסת את כל המרחב, גדלה כמו מן יצור עצמאי שהמודעות התשושה שלי שעונה אל הגב שלו, עולה איתו באיטיות למעלה ויורדת ברכות למטה, למעלה, למ ט ה, למ ע ל ה –

אין לי מושג מה אני עושה. נדמה לי שהיה משהו שניסיתי לעשות אבל אני לא זוכרת מה. אני ממצמצת בבלבול  כשאני קולטת שאני אפילו לא יודעת מי אני. אני חושבת שאני מאד חולה.

נזכרתי. עדי. מדיטציה. צמוד לנשימה. העיניים שלי נעצמות בכבדות. אני נושמת. לא לגמרי מדויק משום שאני רק נמצאת פה איתה והיא ננשמת מעצמה, תופסת יותר ויותר מקום, מתקרבת אלי והולכת ומתמלאת הפרטים, כמו תנועת התקרבות אל כדור הארץ, כתמים של כחול-ירוק שהולכים ומתמלאים בעוד ועוד פרטים עד שרואים פתאום בתים והם היו שם כל הזמן ורק אנחנו לא יכלנו לראות וגם בנשימה הזאת בכלל לא ידעתי שיש את העיקול הקטן הזה בקצה שלה שהינה הוא הולך וגדל וגם לו יש כל מיני חלקים ואני רק עוד קצת מתקרבת כי ממש פה-

כמה שניות של שקט מוחלט.

איפה אני? מה אני עושה פה?

הבלבול הזה כבר קרה לי, ממש קודם. מילים מתחילות לצוף בי: “לגמרי איתה, עד שכל השאר יעלם” הוא אמר. נדמה לי שמה שקורה…בעצם…

זרם אדיר של חיוּת עובר כמו גל בעורקים שלי, ממלא את כל הגוף ודוחף אותו לישיבה זקופה. האוויר נשאף בעוצמה אל תוך הריאות. משהו קרה הרגע. זה קרה.

.